"הבּנות עשו את שלהן" הייתה כותרת השער במוסף סופשבוע של מעריב בינואר 1995.
אמנון רבי, שערך אותו אז, יזם פרוייקט מיוחד בעקבות ההחלטה לקצר את שירות הבנות בצה"ל,
והזמין שמונה סופרות ישראליות, וביניהן גם אותי, לכתוב על שירותן בצה"ל. זה מה שכתבתי (סרוּק):
*******************************************************************
*******************************************************************
בטירונות, אחרי
המסדר השלישי, הלכתי למרפאה, הראיתי לחובש את הקשתות הקעוּרוּת שבכפות רגליי,
"אוּלפוּס, ההיפך מפּלַטפוּס," הסברתי לו וקיבלתי פטור מעמידה.
אחר-כך קיבלתי
אישור לנעול כפכפים, וככה, בכפכפים, שירתתי את מלך אנגלייה.
אמנם לא רציתי
לדהור על ג'יפים, לא לפקד על טנקים וגם לא להפריח שממות,
אבל רציתי לתרום את חלקי
למדינה בטיפול בילדים, בזקנים, בחיות עזובות או בגלי צה"ל.
אבל אף אחד לא שאל אותי
מה אני רוצה. מה שכּן, בזבזו עלי כסף: תִחקרו את מורַי,
שכנַי והחברים של הורַי, העניקו
לי, שששש, סיווג בטחוני הכי גבוה, ושלחו אותי לַבּוֹר,
ללשכת הרמ"ח, שחוץ מהצבאיים,
הוא היה עסוק מאוד במבצעים עם הרל"שית
היפהפייה שלו. תפקידי היה להדפיס ולתייק
את מסמכיו, ובעיקר להשקות אותו.
בשבע בבוקר הייתי
יורדת שתי קומות מתחת לאדמה, וכל שעה הייתי מעפילה
לפתח המאורה ומציצה בשמים, כדי
להמשיך להאמין שהם עדיין שם.
בשבע בערב, אחרי הרבה ספלי קפה שהגשתי וששתיתי בעצמי,
הייתי פוסעת,
אפורה ומיואשת, לטרמפיאדה.
חודש אחרי
שהתחלתי לרדת יומיום במדרגות הארורות, סגנו של המפקד
(אלוף משנה שנעשה האלוף המפורסם שפרש לאחרונה מצה"ל) עמד ליד
המיחם בחדר המנוחה, החדרון שאפשר היה לנעול מבפנים, ושהיתה בו גם
מיטה מכוסה בשמיכה בצבע זית. הוא ביקש ממני
לעשות לו קפה.
ממקום מושבי הזכרתי לו, בחיוך, שאם הוא מתקשה למזוג ולבחוש בעצמו,
הרי שבחדרו, השני משמאל, ממתינו פקידותיו.
הוא עמד במרחק של מטר ממני. הוא לא
חייך. פניו הלכו והאדימו. סמוק עד
לקצות אוזניו הוא הניף זרוע עם אצבע זקורה בסופה
וצרח. הוא גידף, נשבע
שירדוף אותי עד סוף השירות שלי, ותקע לי תלונה על סירוב
פקודה.
במשפט, מול קצינה
בדרגת סרן, לא הודיתי בשום אשמה. ולא קרה כלום.
המשכתי להניח מגש עם אחד-עשר ספלי
קפה על שולחן הישיבות, וכעבור שעה
הייתי אוספת עשרה ספלים ריקים ואחד מלא. מישהו
סירב לשתות את הקפה שלי.
אחרי שמונה
חודשים הבעתי את רצוני לעבור ללשכה שבה עולים בתחילת היום
ויורדים בסופו.
"אף אחת לא
הצליחה לצאת מכאן, חוץ מהמופרעת הזאת שאיזה יום,
כשהכניסה את הקפה לישיבה, ניפצה
את הספלים אחד אחד," עידכנו אותי
הכּף-למדים ששירתו שם.
בבית עשיתי חזרות
על הסצנה, אבל לא הספקתי להופיע. אלוף משנה, אחד אחר,
שהיה מראה לי שירים
שכתב, סידר לי לעבור לגובה שלוש קומות מעל פני הקרקע,
אל לשכת עוזר ראש אמ"נ.
אמנם ההבדל בין
שני האדונים היה זה שעולה או זה שיורד, אך לי ולמצבי הנפשי
זה היה אז לעלות בסולם יעקב
במקום לרדת לגיהנום.
אצל העוזר, מלבד
המשקאות, הייתי מגישה גם ארוחות צהריים, שהגיעו במְנַשׁקוֹת
עצומות מאלומיניום מקומט.
את השאריות הרבות אספתי לכלב שלנו, שלא ממש
הפך לפטריוט מיליטנטי.
התגייסתי ילדה
רזה ושרירית, תמימה ואופטימית.
השתחררתי בחורה מלאה ורפויה, כבויה ומדוכאת.
השנתיים הכי רעות והכי מבוזבזות בחיי.
חודשיים אחרי
השחרור הוזמנתי לראיון חשאי במשרדי המוסד.
הציעו לי להיות מרגלת. חוץ לארץ,
הרפתקאות, בחורינו המצוינים, ואפילו כסף.
זקופה ושלובת
זרועות הבטתי בהם ואמרתי להם: "כשהייתי בת 18,
הייתם יכולים לעשות ממני אַחלָה
שוּשוּאית שבעולם. הייתם יכולים לעשות
ממני ניקיטָה. אבל אחרי שכלאתם אותי במרתפים
ואימנתם אותי למזוג,
כל מה שיכול לצאת מהשׁפִּיונית הפוטנציאלית שבּי הוא – תשתו משהו?"
ל-נ' הכנתי שחור, ל-ח'
בחשתי נס עם שתיים סוכר, ול-י' הגשתי תה.במרץ 2000, במסגרת פרויקט שיזם אז אודי אשרי, שערך את מוסף "הארץ" בו עבדתי,
חשפתי שוב את הסיפור הזה, אך הפעם עם שמו של מי שצרח, איים עלי והעמיד אותי
למשפט על סירוב פקודה להכין לו קפה. בדיוק אז הוא הואשם כמטריד סדרתי והודח מצה"ל.
כמו עם דן בן
אמוץ – בי הוא לא נגע, אבל שלא כמו את בן אמוץ, את הקצין הזה תיעבתי.
הוא, את עונשו כבר קיבל, לא אעשה לו שוב שיימינג, אבל השער של המוסף ההוא,
סגנון הכותרות של אודי אשרי ( "אנחנו המיידלאך", הייתה כותרת נוספת בפרוייקט),
והאיורים של מיכל בוננו - אלה בהחלט שווים תצוגה.
סגנון הכותרות של אודי אשרי ( "אנחנו המיידלאך", הייתה כותרת נוספת בפרוייקט),
והאיורים של מיכל בוננו - אלה בהחלט שווים תצוגה.