הכול התחיל כשהפלקתי לאח של ישראל. הכנסתי לו סטירה. קלושה, רפרפנית,
סימון של סטירה, אבל כל מי שהיה במוצאי יום כיפור ההוא במגרש החנייה
של
הבית הגדול - הבנות, הבנים, החברים של אח של ישראל, אח של ישראל
שהתחיל ליילל וגם אני, כולם הבינו שזאת הייתה סטירה.
האח הקטן של ישראל, הצוּציק הזה, הפריע לנו בחבל: קפץ לתוכו, חטף
אותו,
ובגללו הפסקנו את המשחק המון פעמים.
נטע הקטנה וענתי הבלונדינית, מימי החזקה ואהובה השחורה, אורנה הקנאית
ואני, כולנו רדפנו אחריו, ניסינו לגרש אותו, צעקנו עליו ואיימנו, אבל הוא
המשיך
להציק ולברוח, צוחק וצועק, "מוּצי-מוּצי-מוּצי, תְּפֵסוּ אותי! תְּפֵסוּ
אותי!" והחברים
הקטנים שלו צוחקים איתו.
מימי, שהייתה האלופה בחבל, גִלגלה. פחדה לשרוט את נעלי הלאק
שלה. אבל אני,
כשעליתי הביתה להביא את החבל, החלפתי את החגיגיוֹת שלי בנעלי התעמלות.
קפצתי בלי אף אבוּד.
השכונה שלנו כללה ארבעה בניינים:
הבית הראשון, השני והשלישי - בניינים
בני ארבע קומות, על עמודים, זהים זה לזה,
מלבד צבע התריסים שהבדיל ביניהם. לבית
הראשון, שבו גרתי, היו תריסים אפורים,
הבית הרביעי היה "הבית הגדול" - בניין בן שמונה קומות, שלא הייתה
לו חצר וגם לא
עמודים. היו גם לו מעלית ומקלט, ובקומת הקרקע שלו היה סניף של בנק וחנויות:
המכולת של ההורים של דבורה שיכמן, שגרו בבית השלישי, חנות ירקות של מישהו
שלא גר בשכונה, חנות לכלי כתיבה, שבה גם רכשנו תמונות של "העולם
המופלא",
בַּאטליז היה שָׂשׂון, עם המַאֲכֶלת ביד, עם סינָר מדמם
על הבטן הגדולה שלו, מעליו
תרנגולות על וַוים ומלפניו כבדים רוטטים ולבבות טריים.
ובמִספּרה, בימי חמישי אחר-הצהריים, המורה שוֹש הייתה עושה תסרוקת:
מדפדפת במגזינים עם שֵׂער כחול דבוק לה לקרקפת, מייבשת את הרוֹלים בתוך
המִתקן לטיפול במוחות חולים, וכעבור שעתיים, עם שֵׂער חלק וערמוני, שדיים
זקופים וסלסִלת קש תלויה לה על הזרוע, המורה היפה שוֹש, הייתה יוצאת מן
המספרה ומבקרת,
לפי הסדר, בכל החנויות.
לפני החנויות וסביבן הייתה מדרכה מקוֹרה, בין הבית הגדול לבית הראשון
היה
מגרש חנייה, וברחבה, בשטח המרוצף שבין מגרש החנייה למדרכה המקוֹרה,
שיחקנו
קלאס וגומי, וגם הקפצנו כדור על קיר השיש של הבנק.
גדר ברזל בגובה ברך של מבוגר הפרידה את הרחבה ממגרש החנייה. על הגדר
הזאת פסענו כמו אקרובטים: ידיים לצדדים ורגל-רגל. זה היה תרגיל מסוכן. כל
שקי הדואר לחלוקה. מעולם לא נראה מישהו משאיר שם שק, וגם לא שום דוור
שפותח את
התיבה כדי לקחת אותו. זאת הייתה "הכספת". אפשר היה לטפס
על הגדר ולהתיישב עליה.
במוצאי יום-כיפור, כשמימי ונטע גלגלו את החבל, ענתי ואהובה נשענו על
מכונית,
אורנה ואני קפצנו ואח של ישראל הפריע, ישבו זוהר וצביקה על הכספת, ותופפו
עליה בעקבים.
זוהר היה שמן ופחדן, וגר בבית השלישי. הייתה לו אחות קטנה, שרה'לה,
ילדה
מעצבנת עם שׂער מקלות ושמלות קצרות מדי שהתפוצצו לה בבטן. תמיד ראו לה
את
הטוּסיקים, תמיד התחתונים שלה היו תקועים לה בחריץ, וזוהר היה עושה כל
מה שהיא
אומרת. היא היתה מלשנית. אמא שלהם היתה שמנה עם סנדלים
אורתופדיים ואבא שלהם היה
דווקא גבר חסון ונאה, עם הרבה שׂער כסוף ושפם.
צביקה, שלא גר בשכונה שלנו, היה מלך הכיתה. הבנות חשבו שהוא הכי יפה.
לא היה לו אבא. אבא שלו מת באימונים או באיזו מלחמה. בצבא, בכל אופן.
לא ממחלה או
משהו כזה. את אמא שלו אף פעם לא ראו. היא לא ליוותה את
צביקה לבית הספר ולא הגיעה
לאסֵפות הורים או לטקסים. מה שכּן, היה לו
אח גדול, אח בחוּר, ולשניהם היו עיניים
ירוקות.
לצביקה היה חיוך נחמד, מבויש, אולי כי השן הקדמית שלו היתה שבורה קצת
והוא ניסה להסתיר אותה. היתה לו צורת הליכה מרושלת, כאילו הוא נגרר.
מיד עם הצלצול
הוא היה פושט את התלבושת האחידה - חולצת דיאולן נדבקת
בצבע ירוק-בית-חולים
ומכנסי-פֶּנסים מגרדים בצבע ירוק-מֵת. מתחת, הוא לבש
תמיד חולצת טריקו עם כתובת באנגלית
ומכנסיים קצרים של מתאגרף. הוא היה
בסדר בלימודים, טוב בהתעמלות ונראה קצת לא שייך
לַעדר של הבנים. קצת עצוב.
השעה היתה שבע בערב במוצאי יום-הכיפורים. השמש כבר שקעה והשמיים היו
סגולים אפורים. צביקה וזוהר ישבו על הכספת, ענתי ואהובה עמדו במגרש, מימי
ונטע גלגלו את החבל וכולם הסתכלו על אורנה ועליי קופצות.
הייתי ראשונה. בלבלתי בָּאחד. הקפתי את נטע, א-חד, הקפתי את מימי
שעזרה לי
עם הסיבוב, התקרבה קצת והתרחקה והרימה את היד כדי שאתפוס לה במותן, ואז
אח של ישראל משך בחבל והחלקתי. הברכיים והכריות של כפות-הידיים השתפשפו
לי באספלט.
השריטות היו בצבע אדום ושחור. לא בכיתי. חוצפן קטן. והוא אפילו לא
גר בשכונה! בטח
ישראל אמר לו להפריע, ידעתי פתאום, אבל לא ראיתי את ישראל.
צביקה וזוהר ישבו על הכספת וראו אותי מחליקה. הם גם ראו
את אח של ישראל
עומד ליד החברים שלו וצוחק. התקרבתי אליו. הוא היה נמוך ממני בראש
וחצי.
הברכיים שלו, מוכנות לזינוק, היו כפופות קצת, האגרופים הקטנים שלו היו
קפוצים,
והעיניים השחורות שלו היו נעוצות בשלי.
בחצאית קפלים כחולה וחגורה אדומה-מבריקה שהאבזם שלה הסתובב למותן,
בחולצת כותנה לבנה שרק מלפנים נשארה תקועה בתוך החצאית,
בחולצת כותנה לבנה שרק מלפנים נשארה תקועה בתוך החצאית,
בצמות פרומות ומצח מיוזע נעמדתי מולו.
הוא לא ברח.
לא ידעתי מה אני הולכת לעשות לו. לא יכולתי לנחש שהוא לא
יברח.
הרמתי יד והפלקתי לו.
הפה שלו נפער אילם.
הפה שלו נפער אילם.
בַּשקט שהשתרר הִדהֵד צליל הסטירה,
מדוּיק וצודק.
אבל אחרי רגע, אח של ישראל התחיל לרוץ ולצרוח.
הוא לא רץ הביתה.
הוא לא רץ הביתה.
הוא לא צרח
"אמא!" "אבא!" "הלוואי שתמותי!".
הוא צעק
"ישר-אל!" ורץ סביב הרחבה. החברים הקטנים שלו רצו אחריו.
זוהר וצביקה ישבו על הכספת. הבנות הסתכלו ושתקו.
"בואו נמשיך," אמרתי.
ומימי, דווקא מימי, שכל הבנים פחדו ממנה, היא רצה מהר והרביצה חזק,
אמרו שאבא שלה מכה אותה בחגורה, דווקא היא אמרה שנמאס לה לגלגל,
ואז נטע אמרה שהיא צריכה ללכת, ואורנה אמרה "גם אני," וכולן אמרו "גם אני," והלכו.
ומימי, דווקא מימי, שכל הבנים פחדו ממנה, היא רצה מהר והרביצה חזק,
אמרו שאבא שלה מכה אותה בחגורה, דווקא היא אמרה שנמאס לה לגלגל,
ואז נטע אמרה שהיא צריכה ללכת, ואורנה אמרה "גם אני," וכולן אמרו "גם אני," והלכו.
נשארתי
לבד במגרש. גלגלתי את החבל על המרפק ובין האגודל לַאצבע.
זוהר וצביקה הקפיצו עקבים
על הכספת. מאחוריה, מתחבא, ראיתי את ישראל מציץ.
עם השׂער שלו מסורק לְשביל בצד, כמו בלורית החייל הגיבור של מרים
ילן-שטקליס,
ישראל התאמץ להצטיין בלימודים, להשיג בתחרויות ריצה, להיות הכי טוב
במַשהו.
אבל צביקה היה טוב ממנו בספורט, אני הייתי טובה ממנו בכל המקצועות, ואימא
שלו,
שידעה הכול, ידעה גם את זה.
עמדתי על האספלט. גלגלתי על עצמי את החבל.
ישראל התקרב, אבל נשאר לעמוד
על המדרכה, על קודקוד המשולש של החנייה.
הוא היה נמוך ממני בראש. כל הבנים בכיתה
היו נמוכים ממני.
רק צביקה היה בגובה שלי. אולי נמוך בסנטימטר.
רק צביקה היה בגובה שלי. אולי נמוך בסנטימטר.
"שלא תעיזי להרביץ
לאח שלי!" ישראל צעק.
"תשמור על אח שלך שלא יפריע," אמרתי לו.
שחררתי את המרפק מן החבל
וליפפתי את אמצע השמינייה.
למחרת הם התחילו להרביץ לי. יום-יום הם הִכּוּ אותי. כל הבנים.
ישראל
ורוּבֶן ויורם ואייל ורוני וירון ויוסי וזוהר וצביקה.
בהתחלה רק אחרי הלימודים,
בדרך הביתה, משער בית-הספר
ועד לכביש שלפני הבית הגדול.
ועד לכביש שלפני הבית הגדול.
אחר-כך המציאו לי שֵם
וירקו עלי בַּהפסקות.
הפסקתי לצאת לחצר.
המחנך, המורה יעקב, שהיו לו עיניים מימיוֹת, שפם ג'ינג'י ושיניים
רקובות,
היה שולח אותי לכל השליחויות. כולם הצביעו, כולם רצו ללכת להביא,
אבל רק אותי הוא היה שולח. לוחש באוזני לפנֵי ומלטף את ראשי אחרֵי.
הוא הסריח: זיעה והבל-פה.
היה שולח אותי לכל השליחויות. כולם הצביעו, כולם רצו ללכת להביא,
אבל רק אותי הוא היה שולח. לוחש באוזני לפנֵי ומלטף את ראשי אחרֵי.
הוא הסריח: זיעה והבל-פה.
נשלחתי להביא גירים, מפות, ואת הגלובוס המאיר.
נשלחתי לחדר-אחות להביא
אקמול, לחדר-מורים להביא ספל תה,
למחנכת של ד'2 למסור מעטפה חומה.
אז הייתי שותה
בברזייה הריקה, משוטטת במסדרונות הריקים מתלמידים,
משתינה בשירותים הריקים מתלמידות
ומתגלצ'ת על מעקות המוזאיקה.
בשיעור האחרון הייתי אורזת את הילקוט, יושבת אִתו על הגב,
ומיד כשנשמע הצלצול מזנקת ובורחת.
אבל הם היו תופסים אותי.
"השלישייה רוקדת האדמה רועדת."
"בובה נמתחת עם קפיץ בתחת."
"בן לוקח בת ובת
לוקחת בן."
בַּריקודים בצופים, אף חניך לא הזמין אותי לרקוד. המדריכים כן. גם
הרשג"ד.
חיבקתי את המותניים של אלה שהיו גבוהים ממני ממש, ודילגתי בתוך המעגל
שקילל אותי ושַׂם לי רגליים.
שקילל אותי ושַׂם לי רגליים.
ארבו לי גם בדרך חזרה מהצופים.
הפסקתי לקנות פלאפל.
אחרי הפעולה הייתי מתחמקת, לבד דרך סמטאות חשוכות.
לא בכיתי לעיניהם. לא כשהגבירו את עוצמת המכות, לא כשהתחילו
עם המקלות וגם לא כשהתחילו עם הקוצים.
עם המקלות וגם לא כשהתחילו עם הקוצים.
צביקה המציא את הפטנט עם הקוצים.
עזבתי את התנועה. לא באתי יותר למסיבות יום-הולדת, גם לא לאסיפות כיתה,
ואחר הצהריים לא ירדתי לשחק ברחבה, כי הם היו מכתרים
את הבית שלי,
ממתינים לי שם.
ממתינים לי שם.
ילדה אחת, סתם ילדה, מהכיתה המקבילה, גרה שם, בקומה 7.
לימור וקנין. היא היתה סתומה מִנזלת כרונית וגם קצת בַּשׂכל.
כשהייתי מגיעה, קודם-כול, היא היתה מחליפה בגדים כדי שיהיו דומים,
לפחות במשהו, לאלה שלי.
אהבתי לשבת לאכול שם, על הכסאות הגבוהים, כסאות בר, שעמדו ליד שולחן
ארוך וצר, בַּמטבח הארוך והצר של משפחת וקנין. שם היינו סועדות ביחד.
אבא-וקנין המוסכניק עדיין היה במוסך, אמא-וקנין, בובת ברבי שחומה,
הייתה משרתת אותנו, והאחות הקטנה ורד הייתה מנדנדת.
אהבתי לשבת לאכול שם, על הכסאות הגבוהים, כסאות בר, שעמדו ליד שולחן
ארוך וצר, בַּמטבח הארוך והצר של משפחת וקנין. שם היינו סועדות ביחד.
אבא-וקנין המוסכניק עדיין היה במוסך, אמא-וקנין, בובת ברבי שחומה,
הייתה משרתת אותנו, והאחות הקטנה ורד הייתה מנדנדת.
הארוחה כללה
תמיד ביצה-עין לא הפוכה, סלט חתוך עבה ומומלח מדי,
פרוסות עגולות של בגט מרוחות
במיונז, שוקו, ריבה וחלבה.
לימור חיקתה אותי גם בְּסדר הביסים. היא היתה יושבת
מרוכזת מולי,
עוקבת אחרי מה שנכנס לי לפה ודוחסת לפיה, ביס אחרי ביס, לפי סדר
הנגיסות שלי. השיירים שלנו היו תמיד שווים בתכולתם ובנִפחם.
עוקבת אחרי מה שנכנס לי לפה ודוחסת לפיה, ביס אחרי ביס, לפי סדר
הנגיסות שלי. השיירים שלנו היו תמיד שווים בתכולתם ובנִפחם.
גם לפני הארוחה ואחריה, כל הזמן היא היתה מביטה בי, כאילו ממתינה שאמתח
לה את הקפיץ. היא הסכימה לשחק בכל משחק ובכל תפקיד, אף פעם לא המציאה
אותם וגם לא בחרה בהם בעצמה. היא היתה משכפלת את מגדל הקוביות שבניתי,
מעתיקה ממני ציורים וגם נעמדת לידי במרפסת, להשקיף על הרחבה.
לה את הקפיץ. היא הסכימה לשחק בכל משחק ובכל תפקיד, אף פעם לא המציאה
אותם וגם לא בחרה בהם בעצמה. היא היתה משכפלת את מגדל הקוביות שבניתי,
מעתיקה ממני ציורים וגם נעמדת לידי במרפסת, להשקיף על הרחבה.
לפעמים הייתי באה אליה רק כדי להשקיף. במשך שעות היא עמדה שם לצדי.
אחר-צהריים אחד, כשהמתנתי מתנשפת מול דלת המעלית של הבית הגדול,
מצפה
לה שתיקח אותי מהר לקומה 7 - המעלית לא הגיעה.
"תָפוּס", היבהב המלבן האדום.
כשכבה האור בחדר המדרגות, בחסות החשֵׁכה, הם הסתערו עליי בשאגות קרב.
ישראל הניף אצבע זקורת אצבעות, מסמנת V של ניצחון.
זוהר
וצביקה, חוליית התצפית וההתראה, הריעו.
יותר לא באתי ללימור.
הבנים אמרו שחייבים להתנקם בי.
הבנות לא התערבו.
גם ההורים לא.
דוממת
פסעתי תחת גשר הזהב שבָּנו בשבילי,
שבו לא
כולם עוברים, שבו רק אני עברתי.
מיום הכיפורים ועד לחופש הגדול, שנה שלמה הם הכּו אותי.
הם רצו שלא אהיה.
ופתאום באמת לא הייתי.
עברנו
דירה.
צילום: אריאל פיסר