מרגישה זקנה, מרגישה שהכול קרוב ויכול להיות מושג ואני הורסת והורסת כל
יום מחדש.
בושה
לנסח את זה, אבל כמה קילוגרמים מיותרים מפרידים ביני ובין החופש הטבעי שלי,
השמחה, המרץ המתחדש, התיאבון לחיים.
השמחה, המרץ המתחדש, התיאבון לחיים.
חם
ודביק, אני מזיעה, בחוץ ערב ואני חושבת איך יכולתי לעשות ככה ואחרת ואיך אני לא
עושה כלום. אסור אסור אסור להרגיש ככה.
עושה כלום. אסור אסור אסור להרגיש ככה.
אוגוסט 1980
ירושלים.
המון רעש סביבי. רעש של אנשים משעממים שכלואים ביחד ומעבירים
את הזמן. שיחות סתמיות, צחוקים, מבטים, בדיקות, צַיִד. מנסַה להתכנס כולי,
כמעט מכווצת לגמרי בדף הלבן הזה. אני בתוך קבוצה, חיילת במדים, 'סידרת חינוך'.
כולם וכולן במכנסיים – אני בחצאית, היחידה.
את הזמן. שיחות סתמיות, צחוקים, מבטים, בדיקות, צַיִד. מנסַה להתכנס כולי,
כמעט מכווצת לגמרי בדף הלבן הזה. אני בתוך קבוצה, חיילת במדים, 'סידרת חינוך'.
כולם וכולן במכנסיים – אני בחצאית, היחידה.
מקשיבה, בוהה, חולמת, חושבת-חושבת-חושבת ומרגישה מוזר.
לא יכולה להיות חלק מְעֶדר, עטוף בְּצֶמר-מדים או במשהו מְאחֵד אחר.
מוכרחה לברוח מזה, ואכן בורחת בלי מאמץ.
מרגישה מבולבלת, מתוחה, מעין בהלה. לא נוח לי מול המבטים הבוחנים,
התחושה שאני בולטת, שאני משהו אחר, שאני משהו שמדברים עליו האחרים.
יכולתי לברוח גם עכשיו, לא להשתייך למפגשים האלה, לזמן הנעלם בין האצבעות,
אבל בחרתי להיות במצב הזה, להציץ בו, לבדוק את עצמי, ואכן, השהייה במצב הזה
מדגישה לי את אותו חוסר נוֹחוּת שמניע אותי לברוח, להתרחק, להתבודד.
עכשיו, בשמלה הודית, ליד תנור, בתוך אכסניה צפופה בלב הרובע היהודי,
מתחילה לקרוא עגנון.
לא יכולה להיות חלק מְעֶדר, עטוף בְּצֶמר-מדים או במשהו מְאחֵד אחר.
מוכרחה לברוח מזה, ואכן בורחת בלי מאמץ.
מרגישה מבולבלת, מתוחה, מעין בהלה. לא נוח לי מול המבטים הבוחנים,
התחושה שאני בולטת, שאני משהו אחר, שאני משהו שמדברים עליו האחרים.
יכולתי לברוח גם עכשיו, לא להשתייך למפגשים האלה, לזמן הנעלם בין האצבעות,
אבל בחרתי להיות במצב הזה, להציץ בו, לבדוק את עצמי, ואכן, השהייה במצב הזה
מדגישה לי את אותו חוסר נוֹחוּת שמניע אותי לברוח, להתרחק, להתבודד.
עכשיו, בשמלה הודית, ליד תנור, בתוך אכסניה צפופה בלב הרובע היהודי,
מתחילה לקרוא עגנון.
אוקטובר 1980
בערב שלמחרת המלים האלה, בירושלים, אכן ברחתי-ערקתי ממפגשֵי סדרת
החינוך הצבאית, ועל אזרחי, נפגשתי עם בת-דודתי אסנת לוברני, היום שגרירה
באו"ם, שהייתה אז סטודנטית בַּעברית וגרה בירושלים. שתינו קפה ב'טעמון',
היא מהרה ללכת ואני נשארתי לשבת ליד החלון.
א' עבר ברחוב, עם עיניו השחורות הבורקות, זקנו, חולצה משובצת וז'אקט ג'ינס.
הוא הציץ אל בית הקפה, חייך אליי, חייכתי בחזרה. הוא המשיך ללכת, חזר, נכנס
לבית הקפה והתחיל איתי.
נעניתי להזמנתו, וכבר למחרת ערקתי-ברחתי שוב מסדרת החינוך הצבאית ההיא
וטיילתי איתו בהרי ירושלים. מאחוריו, על האופנוע הגדול שהיה לו, ולצידו בשבילים.
וטיילתי איתו בהרי ירושלים. מאחוריו, על האופנוע הגדול שהיה לו, ולצידו בשבילים.
אחרי
כמה שבועות נסעתי אליו לירושלים, לטייל איתו שוב בהרים וגם בעיר העתיקה,
בחנות
התכשיטים של הארמני, בחנות של הכּנאפֶה ובאחרות. אז גם נשארתי לישון
אצלו ב"דירת הרווקים" שהיתה לו בנחלאות. לא רציתי לשכב איתו, אבל פישקתי את
רגליי, כי הוא התלונן שנורא כואבות לו הביצים, או משהו כזה, והוא גם טרח לארח
אותי, הכין לי דג בתנור, היו נרות, הייתה מוזיקה, אקווריום, קירות אבן, הוא אמר
שהוא אוהב אותי, טרח בשבילי, לקח אותי לטיול שנהניתי ממנו, אז פישקתי -
תשלום הוגן, לא כזה בּיג דיל, חשבתי.
לא שכבתי איתו יותר, אבל הייתי באה לבקר אותו בירושלים, אהבתי לטייל איתו
בסמטאות, להתארח בחנויות, הוא היה בן-בית שם וגם דיבר ערבית, אהבתי
להקשיב לסיפורים המרתקים שלו, והוא היה בא לבקר אותי כשהיה בתל-אביב.
לפעמים גם היינו מדברים בטלפון. הוא היה בלש. עבד במשטרה. יחידה סודית.
היו לי את כל מספרי הטלפון שלו, ופעם, כשהתקשרתי למשטרה לחפש אותו,
סתם, שנדבר, מי שענתה שאלה אותי לשמי. הזדהיתי, מה היה לי להסתיר?
היא שאלה אם אני יודעת שא' נשוי, שיש לו ילדים.
ידעתי שהוא גרוש, שיש לו ילד אחד שפגשתי פעם אחת, אבל הסתבר שהוא
נשוי בשנית ואב לעוד שתיים, שלא ידעתי על קיומן.
הייתי בשוֹק, כמו שאומרים. כמובן שניתקתי איתו כל קשר.
התקבלתי לבית צבי, ללימודי קולנוע, גם בזכות סינפוסיס שכתבתי לפי
סיפור שא' סיפר לי. אִם טמוּן באחת הקופסאות שלי - אשרשרוֹ לכאן.
לפני שנים ראיתי את א' פוסע ברחוב עם ז'אקט עור פאתטי של
אופנוענים מזדקנים, קרחת, שארית קוּקוּ מדוּבלל, צבוּע, וכרס קטנה.
אצלו ב"דירת הרווקים" שהיתה לו בנחלאות. לא רציתי לשכב איתו, אבל פישקתי את
רגליי, כי הוא התלונן שנורא כואבות לו הביצים, או משהו כזה, והוא גם טרח לארח
אותי, הכין לי דג בתנור, היו נרות, הייתה מוזיקה, אקווריום, קירות אבן, הוא אמר
שהוא אוהב אותי, טרח בשבילי, לקח אותי לטיול שנהניתי ממנו, אז פישקתי -
תשלום הוגן, לא כזה בּיג דיל, חשבתי.
לא שכבתי איתו יותר, אבל הייתי באה לבקר אותו בירושלים, אהבתי לטייל איתו
בסמטאות, להתארח בחנויות, הוא היה בן-בית שם וגם דיבר ערבית, אהבתי
להקשיב לסיפורים המרתקים שלו, והוא היה בא לבקר אותי כשהיה בתל-אביב.
לפעמים גם היינו מדברים בטלפון. הוא היה בלש. עבד במשטרה. יחידה סודית.
היו לי את כל מספרי הטלפון שלו, ופעם, כשהתקשרתי למשטרה לחפש אותו,
סתם, שנדבר, מי שענתה שאלה אותי לשמי. הזדהיתי, מה היה לי להסתיר?
היא שאלה אם אני יודעת שא' נשוי, שיש לו ילדים.
ידעתי שהוא גרוש, שיש לו ילד אחד שפגשתי פעם אחת, אבל הסתבר שהוא
נשוי בשנית ואב לעוד שתיים, שלא ידעתי על קיומן.
הייתי בשוֹק, כמו שאומרים. כמובן שניתקתי איתו כל קשר.
התקבלתי לבית צבי, ללימודי קולנוע, גם בזכות סינפוסיס שכתבתי לפי
סיפור שא' סיפר לי. אִם טמוּן באחת הקופסאות שלי - אשרשרוֹ לכאן.
לפני שנים ראיתי את א' פוסע ברחוב עם ז'אקט עור פאתטי של
אופנוענים מזדקנים, קרחת, שארית קוּקוּ מדוּבלל, צבוּע, וכרס קטנה.